שלום, קוראים לי רשל קקון, אני בת 18 ובקיץ האחרון יצאנו למשלחת אני ועוד 15 אנשים בוגרים ומורי בית ספר רעות במטרה לשפץ בתי קברות של יהודיים בפולין בעיירה בשם צנסטחובה.
תחילה , לא ידעתי כלל למה לצפות.. אמרו לנו שזה המון עבודה פיזית ושהמקום ניראה כמו יער סבוך שלא רואים בו כלום חוץ מירוק על גבי ירוק! ורק כשהגענו לשם הבנתי במה מדובר! עבדנו שעות על גבי שעות רק כדי לפנות צמחיה, וברגע שהכול היה פנוי וברור לא האמנתי כמה מצבות חבויות מתחת לאדמה! אחרי שאדם נפתר ,מה שנישאר ממנו, מהאדם שהיה ומהמעשים הטובים שעשה זה הזכרונות שלו אצל אחרים והמצבה והקבר שלו. המצבה אומרת ומאפיינת מאוד את האדם, היא מראה האם היה עשיר, נשוי, ובעל איזה מקצוע. ולחשוב שאנו משמרים את מי שהיה וגורמים לעולם לא לשכוח שאותו אדם היה קיים בכלל זאת הרגשה שאי אפשר לתאר!
אי אפשר לתאר את רמת הכוחות שהמסע הזה חשף לנו לגבי עצמינו! בחיים לא הייתי מאמינה שאני מסוגלת לעבוד בקצב ,בעצמה בהתמדה ובמסירןת כמו שעבדתי! התחושת סיפוק של לחפור מטרים מתחת לאדמה שעות על גבי שעות ולמצוא מצבה שלמה היא מדהימה, רק המחשבה שאם לא היינו שם בחיים לא היו מוצאים אותו מטרפת אותך! זה היה אחד החוויות היותר מדהימות שחוויתי ועברתי! יצאתי מהמקום הזה אחרי שחשפנו יותר ממאה מצבות עם תפיסה שונה לגבי החיים! רק בשבוע ,עשינו את אחד הדברים שיותר משמעותיים שעשיתי בחיים ! אני רק מחכה שיגידו שיש עוד משלחת כדי לצאת .. כדי להרגיש שוב את מה שהרגשתי ולהרגיש שוב את ההרגשה שאתה עושה משהו מועיל משמעותי ועוצמתי, הכל ניראה תפל עכשיו ביחס למה שעשינו שם. זה הרגשה טהורה שאתה עושה נטו טוב, אין מי שיודה לך מפני שהם כבר לא איתנו ומשום מה זה עוד יותר מחזק את ההרגשה, לדעת שאצה לא עושה כדי שיגידו לך כל הכבוד או יפה אלא רק כדי להנציח את זכרונם של הנפתרים מהעם שלנו- עם ישראל חי!!